החורבן האישי שלי בתשעה באב


לאחרונה ובגלל התקופה

אני נתקלת בלא מעט קולות

של סרקזם ופחד 

ואני יודעת שאם הם הגיעו

למציאות שלי 

הם מראה לשיקוף

שקיים גם בי


אז אחרי שהאגו הרוחני שלי

מקבל אגרוף

ואחרי הכיווץ שהלב מקבל מבחוץ

אני נושמת ומתמסרת

לקשב פנימי של הגוף

ומקשיבה לשקט

דקות ארוכות....

המיינד מורה לברוח

הגוף לא רגוע ומתנגד לנכוח

אך אני איתי, לא עוזבת ידי

תוחמת לעצמי מקום להכלה

לכל מה שיצוף ויגיע

ואז....כשיש אדמה 

מגיעה הסערה

מגיח הכאב

כי בשתיקה יש הכל חוץ מהשקט

והגל גואה

עוד חלק שבי המבקש נראות ואהבה

עוד זיכרון שבו ישב לו רגש לא נעים

ושממנו ברחתי שנים

כעת מקבל הכרה

דמעות זולגות

והגרון חנוק


ואני איתי

לא עוזבת ידי 

ומאפשרת לגאות ולשפל של הגלים

ההולכים ובאים להתנועע דרכי

וכך 

אני יושבת על סף השבר

האישי ואף הקולקטיבי

מנגבת אף ועיניים

נושמת לרווחה

ומודה לריפוי שהתרחש בעקבות 

הטריגר שהפעיל

את גופי הרגש 


כל פעם שטריגר מבחוץ גורם לי להתכווץ

אני רואה זאת כהזמנה לאהבה

כי הלב שלי לא באמת מבין בציניות

וגם לא בשברים....

וכל פעם מחדש מגלה שאפשר לאהוב

את כל סך החלקים

המוארים והמפוחדים

ואז כשיש עוד מקום לנשמה 

והלב פועם בשלמותו

אני שומעת...

'היי שקטה 

עכשיו הכל בסדר

זה העולם שיש ואין עולם אחר'

ובתוכי מחייכת ויודעת שבראתי

בי עולם

יותר שלם שליוו וחופשי

אך לא בהכרח מושלם🤍