תינוק נולד עם נשימה בגופו וערום לגופו.
מינימליסטי משהו...לא?!
התמימות והתום הראשונים יחד עם הטוהר הזך והכמעט לא נגוע.
והרי שהוא בא כדי לגעת ושיגעו בו,
יצבעו את ימיו בחוויות שונות ואולי בתקווה אחת שתמימות
ליבו לא תנוצל.
הוא מתבגר ואוסף בדרך מלבושים,
בגדים, ידע, רעיונות, אמונות, דפוסים ועוד אשר הוא לומד בשנים.
ומה עם התמימות, הטוהר?
יש הבוחרים במקומה להתלבש בציניות לגלגנות, חשדנות, חוסר הומור וחוסר התלהבות
ויש הבוחרים לשמר אותה ולחדש אותה באמונה שלמה שנובעת
מאהבה ומהילד הפנימי הקטן.
ואני...בדיוק כמו הילד הפנימי
בוחרת לחיות בהתלהבות והתגלות של ניסים יומיומיים.
בשוטף מנקה תכולת מגירות ומדפים של
עניינים ורגשות לא רצויים
הרי ששום דבר אינו אישי ונלקח עימנו למימד הבא...כי
Less is more
ולכן מתוך בחירה מודעת בוחרת לראות את החיים ותכולתם
ונכסם כנס אחד גדול ולוקחת לדרך רק את הקניין העיקר
והחשוב למסע הנשמה...
ואת, אתה?
מי מפעיל את הלב שלך?
מי מפיח נשימה באפך?
מי משלח בך רוחות של תשוקה?
אם לא הרוח המינימליסטית שלך...
חומר למחשבה...