מאז שאני זוכרת את עצמי דיברתי
שונה ואחר מהשפה המדוברת
בשביל להתקבל בחברה ולהיות אהובה
הייתי צריכה להתאים את עצמי ולהכניס את עצמי לתבנית
מוגדרת של כלל האוכלוסייה ואף פעם לא הרגשתי בית באמת
חוץ מאשר בריקוד ותנועה
ריקוד היא היא השפה שאני מבינה
והיא ללא מילים
ללא גינונים
ללא מסכות
ללא קליפות
תנועה מבחינתי היא שפת האור שלי
בימים מוטרפים אלו ממש
לומדת את עצמי מחדש מחוץ לכל התבניות והמסגרות הן הפנימיות והן החיצוניות ונעה ממקום אימפרוביזורי, ספונטני ואורגני
הרבה פחות מתכננת, יותר מאפשרת ומתמסרת
ונותנת לכל מה שעולה לעלות
הטוב הרע והמכוער כי כולם הם בניי
ועושה שיפוצים ושיפצורים בדרך
יחד עם הגוף המתבגר והמשתנה
ממני תצא רק אמת אחת
והיא שפת האור
זו שלעתים מסנוורת, מטלטלת
לכן
לא כולם יאהבו דרכיי
לא כולם יבינו תנועותיי
לא כולם יקשיבו למילותיי
והאמת היא שאני כבר לא מצפה
וזה בסדר...העיקר שאני מבינה
שאני מרגישה בתוכי בית...
מובנת, מוגנת, בטוחה
ושמשפיעה לטובה
https://youtu.be/t5vIwmOWloE